בריטניה 2025: מה לעזאזל שמעתי עכשיו

שיר חדש נבחר לבריטניה מלהקה שנקראת Remember Monday רק הבעיה היא שאני אפילו לא זוכרת איך השיר מתחיל ואיך הוא מסתיים. טור חדש של משתינה עליהם בקשת, שוב מבקש להפסיק עם השטויות האלה של ריבוי סגנונות בשיר אחד.

היום אני רוצה לעצור שנייה את המבנה המוכר של "מה היה שנה שעברה ומה עכשיו". בואו נדבר רגע על טרנד אופנתי של השנים האחרונות: להכניס כמה סגנונות מוזיקליים שונים לשיר אחד. יוניקורן היה החלוץ (גאווה שזה מגיע מאתנו) והוא היחיד עד כה שהצליח לתפור בצורה מעודנת כמה מקצבים שונים למשהו מגובש. לאחר מכן, הגיע נמו עם השיר המנצח של שנה שעברה, The Code. כבר אז בהשתנה הקודמת, תהיתי אם שיר כזה יכול לזכות באירוויזיון, משהו שנשמע כל כך מבולגן לאוזן: אופרה, ראפ, פופ. זה היה ועדיין שיר מבולבל שמתאמץ בכוח לעשות את זה ולמען הסר ספק: הוא לא ניצח בסוף בהצבעות הקהל, אלא השופטים היו אלו שדחפו את שוויץ לניצחון. מה שעדיין אומר לכולם: שירים מבולגנים כאלו לא באמת משדרים ניצחון למאזין הפשוט וגם לא יישארו בתודעה להמון זמן. שירים מנצחים באמת הם אלו:

א. שיש להם פזמון חזק צלול ומבנה סולידי כמו Tu te reconnaîtras, Waterloo , Arcade

ב. כאלו שמגבשים זהות ברורה, בין אם אתנית, לאומית או מינית כמו Nocturne, דיווה, Fairytale, הארק רוק הללויה

ג. שיש להם את מה שב-א' רק עדכני, חדשני ורלוונטי לזמנו כמו אופוריה, צ'ה צ'ה צ'ה, בייבי לזניה

כמובן שלא הכל חקוק בסלע ואולי כן יהיו שירים אחרים שיצליחו לשבור את מחסום הקהל, אבל הנקודה היא שניצחון של שיר בזכות שופטים לא בהכרח אומר שהוא טוב גם לקהל הרחב. בסופו של יום, רק הקהל הוא מי שמקשיב לשירים בספוטיפיי, רואה קליפים ביוטיוב ומדבר עם חברים בשיחות מסדרון.

נחזור להיום, אחרי הרגע בו שמעתי את השיר החדש של בריטניה לאירוויזיון: What The Hell Just Happened? של להקת הבנות שכנראה גם היא נתפרה בגסות: Remember Monday. השיר מתחיל שקט וכבר אחרי 30 שניות נהיה בומבסטי ורועש, סגנון יעני סבנטיז רוק. אחרי כמה שניות כאלו עוברים פתאום למקצב אחר, יותר מהיר יותר פופי. אחרי כמה שניות, שוב פעם מורידים קצב וככה זה פשוט חוזר על עצמו לאורך 3 הדקות. זה אולי השיר הכי מבולגן מקצבית ששמעתי ובכך בריטניה שוברת שוב שיאים שליליים. המילים לא מאד עוזרות להרים את השיר, שמדבר על הנגאובר, בדרך לחתונה עוצרים במנצ'סטר, סטוץ לילי עם האקס שאולי מתחרטים עליו ואולי לא. כלומר, לא רק שיש פה מגוון של סגנונות מוזיקליים, גם מגוון הקלישאות הכי נדושות בסרטי צ'יק פליקס מתרכזות לכדי שיר אחד. ייאמר לזכותה של בריטניה שהקליפ דווקא מאד חביב, לוקיישן יפה ותלבושות נהדרות.

תראו, אני מבינה שאחרי 69 שנים של אירוויזיון, בהם ניסו כמעט הכל, מחפשים תמיד דרך לרענן לחדש ולצאת מהקופסה. לכן, משתמשים בטרנד של לתפוס מרובה ולא לתפוס כדי ללכוד את המאזינים שינסו להתרכז מה לעזאזל הם שמעו. עכשיו, אחרי כמה ניסיונות כאלו, אפשר להגיד ביושר שברוב הפעמים זה פשוט לא עובד. היוצרים מתעקשים שזה יכול להיות Likable ומיוחד, בפועל הם כמו אישה בהיריון שהולכת למקרר, מוציאה טורטיה, שוקולד, מלפפון חמוץ ופטריות וחושבת שזה הדבר הכי טעים שאכלה אי פעם. זה סגנון שהוא לא עובד עליי ולא טעים לי. הוא פשוט מבולגן ולא קליט בעליל. מה היה רע בלאכול כל דבר בנפרד? כלומר, בשיר של בריטניה אני אוהבת את ההתחלה, את הפזמון בסגנון רוק סבנטיז, הפופ המסונתז במעברים. אבל מה שאני לא אוהבת, זה שכולם תפורים ביחד בכוח. אני לא אוהבת קיבוץ גלויות כפוי של סגנונות. נכון, יש שיאמרו שמשיר מבולגן גם יכול לצאת משהו נפלא. יכולה להגיד לכם שאני כבר בשמיעה מספר 5 של השיר ועדיין לא הבנתי מה לעזאזל הן רוצות ממני.

מדד השתן: אישה מנסה להשתין בעמידה ומטפטפת על כל האסלה